בסוף אנשים יפתיעו אתכם
"חפשו את הטוב ביותר בכל אחד, אם תחכה מספיק אנשים יפתיעו וירשימו אותך", זהו אחד הטיפים היותר טובים שקיבלתי מספר שאני אוהב בשם "ההרצאה האחרונה" של רנדי פאוש. זה דורש סבלנות עצומה, לפעמים שנים אבל בסוף אנשים יראו לך את הטוב שבהם, אם רק נמשיך לחכות בסוף זה יצא.
לפי העצה הזו ממש אני משתדל להתנהל עם אנשים וכך אני משתדל להתחיל כל שיעור. בכל שיעור אני נכנס במחשבה שזה השיעור הראשון עם הכיתה, עם אותה התלהבות של הפעם הראשונה ומנסה לתת לכל תלמידה ותלמיד את ההזדמנות לעשות רושם ראשוני מחדש. גם לנמרוד (שם בדוי כמובן), התלמיד שתמיד מדבר בזמן הלא נכון ותמיד מציק לסביבה שלו, גם לו, מגיעה בכל פעם הזדמנות להוכיח מחדש שכולם טועים, שבשיעור הקודם זו היתה פשוט מעידה וזה לא יחזור על עצמו, גם שזה חוזר על עצמו כל שיעור כבר שלושה שבועות..
אני אשקר אם אגיד שזה קל, שזה תמיד עובד, אבל אני ממש משתדל ואתם יודעים מה, השבוע זה הוכיח לי שהגישה הזו נכונה וכדאי להתמיד בה.
בחשיבה יוצרת לרוב אנחנו מלמדים בבתי-ספר תכניות שנתיות אבל באחד בתי-הספר שאני מלמד ביקשו שאלמד שכבה אחת בשלושת החודשים הראשונים ואחרי זה יעבור לשכבה אחרת. באמת שבוע שעבר סיימתי ללמד את השכבה והשבוע התחלתי ללמד שכבה חדשה. למרות שחלק מהכיתות שלי היו קצת קשות והיו שם גם תלמידים קשים וחשבתי שאולי אפילו הם קצת שמחו שסוף-סוף הם לא יצטרכו לראות אותי, מאוד התרגשתי שהרבה מהם פגשו אותי במסדרון וישר שאלו: "יש לנו היום שיעור איתך?" תלמידה אחת אפילו באה לדבר איתי אישית ולשאול אם אני מתכוון לבוא ללמד ו-"שהיא ממש החזיקה אצבעות כל השבוע שאני בכל זאת ילמד".
אבל יותר מכל הפתיע אותי נמרוד. בשבוע שעבר, השיעור האחרון שלנו, הוא עשה מעשה שלא יכל לעבור אצלי בשתיקה, גם לא בשיעור האחרון ונאלצתי לשלוח אותו למנהלת, במקום שנסיים באווירה טובה, לצערי זה נגמר בבכי. למרות זאת, אני מגיע בבוקר, מתקרב לכיתה החדשה שאני צריך ללמד ולפתע אני שומע אותו מאחורה: "ניב! מה זה? בוא להיפרד כמו שצריך". אני מסתובב אליו כדי להבין מה הוא רוצה, אולי הוא כועס או רוצה להתעצבן ובמקום זה הוא רץ אלי, נותן לי חיבוק חזק ונכנס חזרה לכיתה.
הייתי המום, איך הוא יכל לעשות זאת? איך הוא לא נוטר טינה? איך הוא לא כועס? אולי הצלחתי להשפיע גם עליו בגישה שלי? אולי הוא הרגיש שהוא מקבל ממני בכל שיעור הזדמנות נוספת? אולי גם הוא נותן לי הזדמנות נוספת?
נמרוד לימד אותי שיעור אדיר, כמו שאני ניסיתי להגיע בכל שיעור בגישה של דף חדש, בגישה של לחכות כדי שבסוף יפתיע אותי, זה הדביק אותו, גם הוא נותן לי הזדמנות חדשה, הוא מעריך את מה שעשיתי עבורו. בכלל הדהים אותי לראות איך תלמידים שהיה לי קשה מאוד איתם (וכנראה גם להם היה קצת קשה איתי..), אפילו הם רצו שאני אשאר בסופו של דבר.
אני מרגיש שפה מתאימה האמירה שנאמרה לי על-ידי אריק מנדלבאום, מנהל ביה"ס משעולים בעתלית, מי שלא מכיר מדובר איש מדהים ואיש חינוך שלכל אחד יש מה ללמוד ממנו. כשדיברתי איתו על גישת החינוך המיוחדת שלו אמרתי לו שאני מבין איך זה שאפשר לעבוד עם ילדים באופן פרטני, אפשר להחליף להם מחנכים שיתאימו להם אבל מה עושים עם איש צוות שמגיע שאינו תואם לרוח ביה"ס?
בלי לחשוב הוא ענה לי: "רוח ביה"ס תשנה אותו בסוף, אני מאמין באנשים וברגע שאתה מאמין באנשים אתה מאמין שאדם יכול להשתנות בגיל 6 או בגיל 60".
ברוח זו אני יגיד שגם אני מאמין באנשים ושאם נחכה מספיק הם בסוף יפתיעו אותנו.
