מדברים בכיתה וזה לא נורא
בבית-ספר חדש שלימדתי, באמצע השיעור נכנסה מנהלת בית-הספר בלי ששמתי לב וצעקה: "דני, יוני ורונן בואו אלי מיד".
"למה?" שאלתי אותה ומיד הבנתי את הבלבול, היא חשבה שהעובדה שהם שלושתם בקצה של הכיתה עומדים ומדברים בזמן שאני מדבר עם שאר הכיתה זה לא בסדר, שהם מפריעים.
"זה בסדר" אמרתי לה ישר, "הם לא מפריעים לי".
היא הייתה המומה.
"אתה בטוח?"
"כן". עניתי. היא יצאה המומה מהכיתה.
הרבה פעמים שומעים מורים כועסים על תלמידים שמדברים, מורים שמבקשים ודורשים שקט מהכיתה, שלא מוכנים להמשיך את השיעור עד שאין שקט מוחלט, שכל רעש קטן של אחד התלמידים מחרפן אותם.
המרתי לפחות מורה אחת..
שבוע שעבר מורה התקשרה אלי בלילה וביקשה ממני עזרה עם מערך שיעור ואחרי שאמרתי לה את דעתי היא אמרה לי: "אבל אני מפחדת שהם ידברו הרבה ויהיה רעש והם לא ירגעו וילמדו".
"זה חלק מהעניין! הם הולכים לדבר, יהיה רעש אבל הם ילמדו! הם יהנו ואם לא תלחצי מזה אז גם את תהני". קצת חששתי להגיד לה את זה, הרגשתי אחריות, אבל אתם יודעים מה, יום אחר שהיא העבירה את השיעור היא חזרה אלי ואמרה שהם באמת דיברו, באמת נהנו ולמדו וגם היא.
נשמתי לרווחה..
גם אותי לפעמים זה מחרפן, אבל צריך ללמוד להתגבר על זה
הרי גם אנחנו "המבוגרים" או "המורים" או "המרצים", לרוב לא מסוגלים לשבת בשקט הרבה זמן בלי לדבר או לעסוק במשהו, במקרה שלנו מדובר בפלאפונים ובמקרה של תלמידים בכיתה לרוב זה צעצוע או דף נייר או שיחה עם החבר ליד.
אבל מה רע בזה? טוב, יכול להיות בזה דברים שהם קצת פחות טובים... לפעמים הם לא באמת מקשיבים לשיעור, לא מרוכזים ואז אנחנו סתם מדברים לאוויר, במקרה הטוב הם מבקשים שנסביר עוד פעם ובמקרה הרע הם לא שמעו כלום וגם לא מבקשים.
אפשר להפיק ממנה הרבה דברים גם בשיעור בבית-הספר וגם בהרצאה. הילדים מתחברים עם חברים ויוצרים קשרים. הרבה פעמים הם כן מדברים על השיעור, מסבירים אחד לשני או מקשרים את הדברים שבשיעור לדברים שקשורים לחיים שלהם. לפעמים השיעורים שלנו מזכירים להם משהו שקשור לחיים שלהם ואז מה שאנחנו מלמדים נשמר היטב בראש!
שיחה היא אחלה דרך ללמוד – אבל איך מאזנים?
יש משפט שאני אוהב בהקשר לגני ילדים: "כאשר ילד חוזר מהגן לא מלוכלך סימן שצריך להחליף את הגן". כי אם הילד לא התלכלך ולא חווה את הדברים דרך הגוף אז כנראה שלא הייתה הרבה למידה. אני חושב שאפשר להשאיל את המשפט הזה לביה"ס: "שיעור שיש בו דממה הוא שיעור שאין בו כמעט למידה..". צריך קצת רעש, צריך קצת דיבורים, כמו בחיים השיחה היא משהו שיכול לעזור לתלמידים ללמוד.
זה לא קורה ביום, צריך לבנות עם התלמידים קשר עם הזמן שבו הם מבינים שאתם לא הולכים להעיר להם על כל דבר אבל מצד שני האחריות שלהם להיות מרוכזים בשיעור ולא לנצל את זה להפרעה לכל הכיתה.
בסופו של דבר זה עניין של סקרנות ורלוונטיות
אח שלי אמר לי משפט שהייתי ילד: "אין דבר כזה תלמיד לא טוב יש מורה שלא מצאה דרך להגיע לתלמיד". לקחתי את המשפט הזה לזוגיות שלי, לפיקוד שלי וגם להנחיה שלי שאני מעביר שיעורים וסדנאות. אני מבין שהאחריות היא בעיקר עלי וכמו שאני יודע שאני משתעמם אחרי שלוש דקות שמישהו או משהו משעממם אותי כך ברור לי איך התלמידים מרגישים, אני עושה כמיטב יכולתי להיות מעניין, מסקרן, מחדש ורלוונטי לחיים שלהם.
אני מנסה לדבר איתם על דברים שקשורים לחיים שלהם כמו "דאב" ושאר המילים מהשפה הסודית שלהם, אני מנסה לייצר איתם קשר אישי ולהבין מה מעניין אותם עכשיו או מה עובר עליהם, אני מנסה להפוך את השיעור לקצת משחק וקצת סרט מתח שבו הם לא יודעים מה הולך לקרות עכשיו. אבל מה שחשוב זה לדעת לאזן בין הכיף לבין הלמידה, אם אין בסוף גם למידה אז פספסנו משהו.
כל מסע מתחיל בצעד קטן, אולי הפוסט הזה שכתבתי בעבר יכול לעזור לכם.
ספרו לי איך היה, איך הדיבורים אצלכם בכיתה?
