בטוקיו גייסו שכונה שלמה להוראה
"אחד הדברים שאני הכי אוהבת בבית-הספר הוא שהמנקה שלנו נכנס לעזור למורים ללמד, הוא דובר ערבית ומשתדל להיכנס כמה שיותר לשיעורי ערבית, יושב עם התלמידים ועוזר להם ללמוד את השפה בצורה יותר טובה. הרי מי יודע ללמד ערבית יותר טוב ממי שדובר את השפה" (מיכל לויט).
הרבה פעמים אנחנו נוטים להגדיר אנשים על-פי המקצוע שלהם, "הוא מנקה", "הוא מורה", "הוא תלמיד". אבל למעשה, כל אחד מאתנו הוא הרבה יותר מאשר ההגדרה שהחברה נותנת לו, או העבודה שהוא מבצע באותו יום, רגע, שנה. כל אחד הוא גם אדם.
מיכל לויט, שעבדה עד לא מזמן בבית-הספר הניסויי בירושלים הצליחה להדגים לי זאת בצורה הפשוטה ביותר, למה לא להשתמש באנשים ובמשאבים שסביבך, לתת לאותם אנשים משמעות נוספת מלבד העבודה שלהם, בוודאי אם הדבר קשור בחינוך וגם לתת מענה יותר טוב ומחובר למציאות לתלמידים.
על עיקרון דומה, של "ניצול" מיטבי של משאבים עירוניים יושבת הגישה של חינוך מקיים, לא חינוך לקיימות, שגם הוא חשוב, אלא חינוך מקיים. דמיינו את העיר כמרכז למידה נושם.
דמיינו לכם שכל מקום בעיר משמש ללמידה
דמיינו עיר שבא משאבי החינוך נגישים כמו משאבים ציבוריים אחרים, כמו פארקים, גני שעשועים, מנורות ופינות ישיבה. דמיינו, כל אדם, בכל גיל יוכל ללמוד כל דבר בכל מקום בעיר. עשרה אנשים יושבים מתחת לסככה בפארק הציבורי ועוברים סדנא בסקיצות של תווי פנים מאמן מקומי, במסעדה בצפון העיר השף מעביר שיעור בישול ובמדשאות במרכז העיר ילד בן 15 מעביר שיעור לכל דכפין בנושא עיצוב אתרים. עכשיו דמיינו שכל השיעורים האלו חינם, על-ידי התושבים, עבור התושבים.
טוב, תפסיקו לדמיין.. זה קיים
כבר לא צריך לדמיין, כחלק ממדיניות של למידה מתמדת, למידה לאורך החיים, הוקמה בשנת 2006 רשת אוניברסיטת שיבויה בטוקיו יפן. לרשת אין קמפוס, העיר היא הקמפוס, המטרה של הרשת היא לנצל את כל משאבי העיר החברתיים והעסקיים. השיעורים מתקיימים בשבת השלישית של כל חודש, כל שיעור מתרחש במקום אחר בעיר כאשר בתי עסק וחברות מעניקות משטחן למען הלומדים והמורים. אבל מי מלמד? מי לומד? ובכן, ישנם כ-1,081 מורים, ומעל 20,000 תלמידים בני 8 עד 90 רשומים כתלמידים.
חיפוש קצר באתר, שכולו בסינית (מזל שיש Google Translate) מצאתי קורסים בנושאים שונים:
"תפור לעצמך חליפה" ב-28 בנובמבר (אזלו המקומות).
"אין ברירה אחת. יצירת "מקום" המאפשר חיים מגוונים לנשים" ב-11 בדצמבר.
"לשחק עם צבע! לשחק עם חוט! רקמה ב-16 בדצמבר.
אלו רק חלק מהקורסים הקרובים ברשת אוניברסיטת שיבויה וכולם ניתנים בחינם. מקימי הפרויקט לייצר מערכת יחסים עם בתי עסק כדי שאלו יאפשרו להם לקיים את השיעורים שלהם שם, כאשר הם מגיעים ללמוד בבית קפה הם משתדלים להגיע בשעות שבית הקפה אינו עמוס, כך בית הקפה נהנה מהכנסות של השתייה ומזון שהלומדים קונים ואלו נהנים מהלמידה באותו בית קפה, זהו מצב של רווח לשני הכיוונים. זה נראה שכל אחד יכול להיות מורה אבל ברשת יש סדר, כמה פעמים בשנה מפעילי הרשת מפרסים הזדמנות להגיש מועמדות להיות מורה, לאחר שוועדה מיוחדת מאשרת את התוכן מתקיים ראיון, במידה והכול עובר חלק אותו אדם יכול להיות מורה ולהשתתף בסמסטר הקרוב.
"סיום מהיר אינה המטרה באוניברסיטת שיבויה. למעשה, אנו מעריכים את הסטודנטים שמחזיקים זמן רב!"
למידה כהרגל
המודל של למידה לאורך החיים ומודל רשת אוניברסיטת שיבויה במיוחד, הינו מודל לגישת חינוך ולמידה מקיימת, גישה שמאזנת בין החברה – הכלכלה והסביבה. החברה והצורך של כל אדם שבא והחברה כולה יחד ללמוד ולהתפתח, היכולת של כל אדם להיות מורה ומחברת את הקהילה יחד. הכלכלה נתרמת בכמה מובנים, האנשים שמפתחים את עצמם ויש להם פוטנציאל לייצר עסקים חדשים או יכולות חדשות, בתי העסק כמו מסעדות ובתי קפה שנהנים מלקוחות בשעות החלשות שלהן. הסביבה שאנשים לומדים להוקיר אותה, "לנצל" את השטחים הציבוריים כדי לקיים שיעורים וללמוד כולם יחד.
"הקסם של למידת עמיתים טמון בכך שאינך צריך תואר כדי להיות מורה. כל מה שאתה זקוק הוא לחיות. אינטימיות חדשה עלולה להיווצר בלמידה עם עמיתים, היא מרחיבה את תחושת השייכות שלנו בתוך הקהילה" (Christine Renaud).
ככל שלמדתי יותר על אוניברסיטת שיבויה ועל הגישה היפנית ללמידה מתמדת (Lifelong learning) נדהמתי מהתפיסה המקיימת, היכולת לחבר וליצור קהילה מתפתחת ולומדת ועולה לי השאלה, האם זה יכול לקרות בארץ? האם אפשר לייצר קהילה לומדת ומתפתחת גם כאן?
